The Annapurna Trek - פוסט מעודכן!

(את רוב הפוסטים בבלוג הזה, אנחנו מעלים על פי שיחות הטלפון או ה Skype שאנחנו עורכים עם נעמה. הבוקר, יממה לאחר שיחת הטלפון שעל פיה העלינו את הפוסט שסוקר את המסע ל Annapurna, הגיע דוא"ל מפורט מנעמה, ואנחנו מעלים אותו בקיצורים הנדרשים, שילבנו כמה תמונות, קישורים וקטעי וידאו מהעת האחרונה. התמונות שצילמה נעמה נמצאות בדף התמונות שלה ב Facebook).

שלום לכם כל אהוביי היקרים,



קודם כל, אני מתגעגעת לכולכם המון וחושבת על כל אחד מכם כל הזמן...אני לא מאמינה שהגעתי לרגע הזה שבו אני יושבת וכותבת את כל מה שעבר עליי במהלך חמישה-עשר הימים האחרונים....

אז עכשיו אני ב Pokhara, שזו העיר השנייה בגודלה בנפאל, עיר יפהפייה ששוכנת על אגם גדול ומדהים.....
מכאן יצאנו לפני 15 יום ל Annapurna Trek...שזה בעצם טרק שסובב סביב רכס הרי Annapurna. זהו מסע שנמשך בין ארבעה-עשר לעשרים-ואחד ימים, תלוי בקצב ההליכה ובמספר ימי המנוחה שעושים בדרך... הטרק כולו עובר כל הזמן בין כפרים יפים שבו אתה פוגש אנשים מדהימים ותרבות מרתקת, במהלך הטרק מטפסים לאט לאט לגבהים ומעפילים לגובה 5,416 מטר!!!

אני אתחיל ואגיד שהטרק הזה מתח אותי עד קצה גבול היכולת מבחינת מנטאלית, רגשית, ופיזית ביחד... המסלול מכיל עליות קשות ותלולות ביותר, שבארץ הייתי פוחדת לעלות, אבל כאן?!...

לטרק עצמו יצאנו עמית (שאיתה טסתי לטיול הגדול), נוי, שעשתה עם עמית שנת שירות בארץ (ושאותה פגשנו כאן), ואני. אלינו נלוו שני פורטרים (בחורים נפאלים שסחבו לנו את רוב הציוד, את התיק הגדול בעצם...).

יצאנו לדרך ביום ראשון, לפני שבועיים, נסענו באוטובוס במשך שש שעות אל המקום שבו מתחיל הטרק, והלכנו ברגל עד הכפר הראשון...שם בעצם הבנתי שכרגע אין דרך חזרה ואני כאן, הולכת ללכת לפחות בשבועיים הקרובים.....

בדרך עצמה פגשנו הרבה ישראלים וגם הרבה לא ישראלים, שהיה נחמד לשבת ולדבר איתם ולשמוע על החוויות שלהם... מה שהיה לא פחות מעניין הוא שכולם כאן מכירים את כולם, או שכולם מכירים מי שמכיר ובקיצור - עולם קטן...

סדר היום שלנו היה די קבוע: כל בוקר מתחיל בארוחת בוקר, שאותה בדרך כלל העדפנו לעשות בדרך, יחד עם קפה שהיינו מכינות לעצמינו בגזיה שלנו..ולאחר מכן ממשיכים ללכת, בדרך כלל עד עצירה של הפסקת צהריים באחד מהכפרים בדרך.
כשמגיעים בצהריים או לקראת אחר הצהריים לאחד הכפרים, מתארגנים על Guest House. בחלק מהמקומות הנוהל הוא שאם אוכלים שם ארוחת ערב וארוחת בוקר - אז לא משלמים על הלינה...! לפעמים, מתקלחים (אם יש כוח...). מי היה מאמין? שאני אגיד את זה? אחרי שאני בבית עושה לפחות שתי מקלחות ביום!!!

לאחר מכן אוכלים ארוחת ערב...והולכים לישון די מוקדם כדי לקום מוקדם למחרת..

תוך כדי ההליכה, צר מלהכיל ולתאר את המראות המדהימים שראינו: זריחות מדהימות, נופים מרתקם שגורמים לך להביט פעור פה בטבע.

כשמתחילים להעפיל בגבהים, גם מזג האוויר לאט לאט הולך ונהייה קר יותר הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין שיהיה... מבחינת הקושי הפיזי, עליתי עליות שבבית הייתי בוכה אם הייתי צריכה לעלות אותם, אבל מה שהחזיק אותי זה הידיעה שאני יכולה לבכות על זה, או לעלות את זה ואז גם להוכיח לעצמי שאני מסוגלת...

הלכנו שישה ימים, ואז הגענו לכפר Manang, שבו נהוג לעשות יום מנוחה כדי להתרגל לגובה...לצערי, הסתבר לנו שישראלים שבקרו במקום בעבר, השאירו למקומיים זיכרונות לא נעימים, ולכן, להיות שם ביום מנוחה לא בדיוק הייתה החוויה הכי סימפטית שיכולתי לזמן לעצמי ...

בהמשך הלכנו מרחק חצי שעה לאגם מ-ד-ה-י-ם ביופיו שתראו גם תמונות שלו בפייסבוק.... וניסנו ואפילו הצלחנו לשפר לעצמינו את מצב הרוח... ישבנו במסעדה מקומית בערב שישי, הדלקנו נרות, וזו אחת החוויות המדהימות מהטרק.....איך מהדבר הכי קטן אפשר לקבל משהו חיובי...

לאחר השהייה ב Manang, לאט לאט התקדמנו לעבר Thorung La pass, הנקודה הגבוהה במסלול, 5,416 מטר מעל פני הים - כאשר הקור בהחלט משפיע עלינו. במיוחד, הרגע הזכור לי ביותר מהטרק הוא העלייה ל High Camp. שזה בעצם המחנה האחרון שבו ישנו לפניי העלייה לפאס (שזו הנקודה הגבוהה ביותר בטרק...). זו עלייה קשה, טיפוס של שעה בלי הפסקה, עלייה שבה אתה לא רואה את הסוף... והייתי כל כך מורעלת שחוץ מלשתות אפילו לא עצרתי לנוח פעם אחת...ואז באמת הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת...

ביום של הפאס, אחרי שישנים בגובה של 4900 מטר, קמנו בבוקר, אכלתי דייסה כמו תמיד, והתחלתי לצאת בחמש בבוקר, בחושך, כשכולם עם פנסי ראש (שזו חוויה אדירה בפניי עצמה...) לכיוון הפאס, בדרך הרגשתי בחילה, הקור היה מקפיא עד כדי תחושה שהידיים הולכות ליפול לי... שני הפורטרים הנפאליים עזרו לי – הם לקחו אותי לאיזה צריף שמכרו שם תה, הביאו לי תה וחיממו לי את הידיים עד שהרגשתי טוב יותר, עטפו אותי בעוד פליז ושמיכה וככה בעצם הלכתי לפאס - ולכן, כשתראו את התמונות שלי מהפאס לא תאמינו שזו אני כי אני נראית כמו דוב גריזלי!!!

אחרי הפאס ירדנו במשך חמש שעות לכיוון Muktinath שהוא כפר יפהפה, ומשם המשכנו בג'יפ עד Tatopani שזו עיירה מ-ד-ה-י-מ-ה שבגלל שהיא הייתה כל כך יפה עשינו שם עוד יום מנוחה. העיירה מאופיינת במעיינות החמים שלה שבהם התפנקנו בפופקורן ובירה וזו הייתה חוויה נהדרת...

משם בעצם הטרק אמור להסתיים, אבל אנחנו המשכנו לעוד שלושה ימים למקום שנקרא Poon Hill, שזה הר שאליו מטפסים בחמש בבוקר כדי לראות את הזריחה. זו הייתה הזריחה הכי יפה שראיתי בחיי, תמונות לא יכולות להעביר את התחושה של איך הרגשנו שם !!!

משם חזרנו לכיוון הילא, שזה כפר קטן ונחמד ששם גם בישלנו לעצמינו במטבח ארוחת ערב. נוי הכינה שקשוקה מעולה ואנחנו הכנו סלט...!

למחרת קמנו, הלכנו שלוש שעות, ולקחנו מונית חזרה ל Pokhara... מה אומר לכם? אחרי חמישה עשר ימים בטבע , העיר הזאת באמת נראית כמו שיא הציוויליזציה...

אז מה בהמשך?

מחרתיים אנחנו נוסעות חזרה מ Pokhara ל Kathmandu באוטובוס בנסיעה שתארך כשש שעות. התכנית שלנו היא להמשיך משם בסוף השבוע ל Trek נוסף, שיארך כשבוע, לאתר ה Frozen Lakes האגמים הקפואים שנקרא ה Gosaikund Trek. חברים שהיו שם ספרו לנו שזה אתר מדהים ביופיו .זה טרק הנמשך שבוע והוא יותר קשה מה Annapurna...

מקווה שהיה לכם כוח לקרוא את הכול - מתגעגעת אליכם

נשיקות חמות.

נעמיש


ושכחתי לשאול.. מה מתקדם עם גלעד שליט? יש משהו חדש?.....